
השכנה ששמעה את הבכי
לא הייתה אם ח'אלד מהנשים שמתערבות בחיי אנשים. היא תמיד אמרה: "לבתים יש סודות." אך היא, כמעט בכל לילה, שמעה בכי חלש שהגיע מדירתה של נדא בקומה הנגדית.
בתחילה חשבה שהדבר חולף. אולי סכסוך רגיל, אולי עייפות, אולי געגועים לבני משפחה רחוקים. אך הבכי חזר על עצמו עד שהפך לחלק מליל הבניין, כמו קול המעלית הישנה ושקט הרחוב אחרי חצות.
בוקר אחד, מצאה אם ח'אלד פתק קטן מתחת לדלתה. כתוב בו בכתב מבולבל: "האם אפשר שאשב איתך קצת? אינני רוצה עצה, אני רוצה לדבר."
פתחה את הדלת ומצאה את נדא עומדת בעיניים עייפות. הכניסה אותה בשקט, הכינה לה תה, וישבה ממתינה. לא שאלה אותה: מה קרה? לא אמרה: התאזרי בסבלנות. רק אמרה: "ספרי בנוחות."
דיברה נדא על בדידותה, על בעל שעובד הרבה ולא שומע, על בני משפחה רחוקים, ועל פחדה להיראות חלשה. לא היה בסיפורה רע גדול, אך בו הזנחה קטנה שהצטברה עד שהפכה להר.
אמרה אם ח'אלד בסוף: "הבתים לא מתמוטטים פתאום ילדתי, הם מתמוטטים כשאנו שותקים על הסדקים הקטנים." ואז עודדה אותה לדבר עם בעלה בשקט, לא כקרב, אלא כקריאת עזרה.
לאחר ימים, ראתה אם ח'אלד את נדא ובעלה עולים במדרגות יחד, נושאים שקי שוק ומדברים. היא לא ידעה אם הבעיה הסתיימה, אך שמה לב שהבכי פסק. ולפעמים אין האדם זקוק אלא לדלת שנפתחת לו בזמן המתאים.




