הייתי מחכה לו.
כל ערב הייתי יושבת על קצה המיטה, הטלפון ביד, מרעננת את הצ'אט למרות שידעתי שלא יכתוב. הייתי מתרגלת את החיוך הרך שהייתי נותנת לו כשהדלת נפתחת. תרגלתי את הדרך שבה הייתי שואלת "איך היה היום שלך?" כאילו שהתשובה עדיין חשובה.
הלילה לא חיכיתי.
לקחתי מקלחת ארוכה, שטפתי את השיער לאט, ולבשתי את החולצה הישנה והגדולה שהייתה שלו פעם. הכנתי תה לאחד. ישבתי במרפסת והבטתי באורות העיר במקום בדלת הכניסה.
כשהוא סוף סוף הגיע הביתה ב-11:47, הוא אפילו לא נראה מופתע שהאורות כבר כבויים. הוא פשוט הניח את המפתחות על השולחן והלך ישר לחדר האמבטיה. אותה שגרה. אותו שקט.
נשארתי בחוץ.
יכולתי לשמוע את המים זורמים. יכולתי לשמוע אותו מסתובב בחדר השינה. יכולתי לשמוע את הקול הרך שלו נכנס למיטה בלי להגיד את שמי.
ולראשונה זה שלוש שנים, לא הרגשתי את הדחף להיכנס ולמלא את השקט.
פשוט ישבתי שם, מחזיקה את הכוס החמה בין ידי, ולחשתי לעצמי:
"נגמר לי לחכות למישהו שהפסיק לחפש אותי מזמן."
אני לא יודעת מה יקרה מחר.
אני לא יודעת אם אהיה כאן כשהוא יתעורר.
אבל הלילה... הלילה סוף סוף הפסקתי לחכות.
