כל חמישי שיקרתי לו - חלק ראשון: ההודעה שהעירה אותי
שמי האלה, אני בת 34, ונשואה לסאמר כבר אחת עשרה שנים.
הבגידה הראשונה לא התחילה בנשיקה...
היא התחילה בתמונה ששלחתי לגבר שהייתי אמורה למחוק את מספרו כבר לפני שנים.
אני לא רוצה לעוול לסאמר. הוא לא היה גבר רע, אבל הוא הפסיק לראות בי אישה. הוא היה נכנס הביתה עייף, אוכל בשקט, מדפדף בטלפון שלו, ואז ישן כשגבו אליי.
הייתי לובשת את היפה ביותר שיש לי, והוא היה אומר:
— «יוצאת לאנשהו?»
מעולם לא אמר: «כמה יפה.»
ועם הזמן, הפסקתי לנסות.
בערב חמישי, הופיע שמו של כרים על מסך הטלפון שלי. הוא היה חבר ותיק מימי האוניברסיטה, והגבר היחיד שגרם לי יום אחד להרגיש שהכניסה שלי לכל מקום משנה את האווירה כולה.
הוא כתב לי:
«עברת בראשי היום... עדיין אוהבת קפה בלי סוכר?»
קראתי את ההודעה יותר מפעם אחת. יכולתי להתעלם ממנה, אבל כתבתי:
«יש דברים שלא משתנים.»
תשובתו הגיעה במהירות:
«את השתנית?»
הססתי, ואז פתחתי את המצלמה וצילמתי תמונה רק של הפנים שלי. הייתי בלי איפור, עם שיער מפוזר וחולצת בית. שלחתי אותה לפני שמוחי ימנע ממני.
הוא כתב דקה שלמה, ואז הגיעה אליי משפט אחד:
«נהיית מסוכנת.»
הרגשתי חום מוזר בפנים. הוא לא אמר יפה... הוא אמר מסוכנת, כאילו השנים לא כיבו אותי, אלא הפכו אותי לאישה שהוא יודע איך להסתכל עליה.
מאותו לילה, ההודעות שלנו הפכו לטקס סודי. חיכינו שסאמר יירדם, ואז דיברנו על הכול; האוניברסיטה, הגיל, החרטה, והנישואים שהופכים בשקט לחדר המתנה ארוך.
כרים היה שואל אותי שאלות שבעלי לא שאל אותי כבר שנים:
«את מאושרת?»
«מתי בפעם האחרונה מישהו שם לב לעיניים שלך?»
«אם יכולת לחזור בזמן, היית בוחרת באותה חיים?»
הייתי בורחת מהתשובה, אבל הוא ידע שהשתיקה שלי היא התשובה.
אחרי שלושה שבועות, הוא כתב:
«אני רוצה לראות אותך.»
הרגשתי פחד, אבל הפחד לא היה לבד. היה שם גם סקרנות, ורצון לעמוד מול גבר שמסתכל עליי כאילו אני עדיין מסוגלת לבלבל את ליבו של מישהו.
שאלתי אותו:
«איפה?»
הוא שלח מיקום של דירה מרוהטת בשכונה שקטה, ואז כתב:
«חמישי, תשע בערב. ואם לא תבואי, לא אבקש את זה שוב.»
בליתי את הימים הבאים אומרת לעצמי שלא אלך.
אבל בערב חמישי, אמרתי לסאמר שאני הולכת לבקר חברה חולה. לבשתי שמלה שחורה שלא לבשתי כבר שנים, שמתי את הבושם שהבעל שלי אהב פעם, ואז כיסיתי הכול במעיל ארוך.
כשעמדתי מול דלת הדירה, ידי רעדה.
כרים פתח את הדלת.
הוא נשאר שקט לרגעים, מתבונן בי בדרך שגרמה לי לשכוח את כל המילים שהכנתי. ואז אמר בקול נמוך:
«היית יפה פעם... אבל עכשיו נהיית האישה שהאחד מפחד להתקרב אליה ומפחד עוד יותר לעזוב אותה.»
נכנסתי, והדלת נסגרה מאחוריי.
הוא לא נגע בי. וזה מה שהפך את הרגע ליותר נועז. הוא עמד קרוב מספיק כדי שאשמע את נשימותיו, ואז הרים את ידו לאט והזיז קווצת שיער מפניי.
לחש:
«תגידי לי לעצור... ואני עוצר.»
הבטתי בעיניו, אבל לא אמרתי דבר.
ופתאום, צלצל הטלפון שלו שהונח על השולחן.
כרים הביט במסך ופניו השתנו, והוא הושיט יד במהירות כדי לסגור את השיחה. אבל אני כבר ראיתי את השם.
המתקשר היה...
**סאמר — בעלי.**
