וידויה של אישה שלא נשארה כפי שהייתה

בעבר הייתי מחכה לשובו בכמיהה.

הייתי מכינה את הדברים, מסדרת את הבית, ומחייכת מלבי.

אבל עכשיו, אני שומעת את קול הדלת ולא זז בי דבר.

זה מה שהפחיד אותי יותר מכל.

לא כעסתי עוד הרבה, ולא הוכחתי עוד.

הפכתי לשקטה בצורה כואבת.

ובסוף הלילה, הבנתי את האמת:

האישה לא מתקררת פתאום, היא כבה פעם אחר פעם, עד שמגיע יום שבו לא נשאר בה מה לומר.

עם זאת, בפינה קטנה בלבי, קיוויתי שישים לב…

לפני שהשתיקה תהפוך לסוף.