השיחה האחרונה לפני הפיוס

הסכסוך בין נאסר ואחיו פאדי נמשך שנתיים שלמות. הוא התחיל בחילוקי דעות על ירושה קטנה, ואז גדל בדיבורים, ואז הפך לשתיקה שפוצעת את האם בכל פעם שאספה את ילדיה לשולחן אחד ומצאה כיסא ריק.

כל אחד מהם האמין שהוא זה שצודק. וכל אחד חיכה שהשני יתנצל קודם. ועם הזמן, הם כבר לא זכרו בבירור את תחילת הסכסוך, אך הם אחזו בכאבם כאילו היה הוכחה לכבוד.

בלילה קר צלצל הטלפון של נאסר. היה זה מספרו של פאדי. הוא היסס זמן רב לפני שענה. קול אחיו נשמע עייף: "אמא בבית החולים." נאסר לא שאל דבר נוסף. לבש את בגדיו ויצא.

במסדרון הלבן עמדו האחים זה לצד זה לראשונה מזה שנתיים. הם לא לחצו ידיים. רק חיכו לחדשות הרופא. האם הייתה בסדר, משבר קל שחלף. אך כשפקחה את עיניה וראתה אותם יחד, היא בכתה.

היא אמרה: "אני לא רוצה למות כשאני רואה חומה ביניכם."

נאסר ופאדי יצאו למסדרון. אמר פאדי: "התעייפנו, נאסר." השיב נאסר לאחר שתיקה: "והתעייפה איתנו גם אמא."

ההתנצלות לא הייתה ארוכה. הם לא דיברו על הפרטים, ולא על מי טעה יותר. אמר נאסר: "אני מצטער על כל מילה שפגעה בך." והשיב פאדי: "ואני מצטער על כל יום שהרחיק אותנו."

בבוקר שלמחרת נכנסו לחדר אמם כשהם נושאים את ארוחת הבוקר יחד. היא חייכה ואמרה: "ככה הבית חוזר להיות בית." והאחים הבינו שחלק מההפסדים אינם שווים לאבד בגללם את מי שנשאר לנו.