כשהאב חזר אחרי ההיעדרות

כרים לא זיהה את אביו במבט ראשון. האיש שעמד בפתח היה מבוגר בהרבה מהתמונה הישנה שנותרה במגירת אמו. שערו הלבין, כתפיו התכופפו, ועיניו נשאו פחד שלא היה רגיל לראות אצל מבוגרים.

אמר האיש: "אני אביך." המשפט לא היה מפתיע, כי אמו סיפרה לו שהוא יגיע. אך הוא היה כבד כאילו הונח על חזהו.

נכנס האב וישב בסלון. כרים לא ידע כיצד להתחיל, ולכן בחר בשתיקה. אמו הגישה את הקפה ועזבה את החדר, כאילו היא מעניקה לשניים מרחב לשיחה שהתעכבה שנים.

אמר האב: "אני יודע שאין לי זכות להצדיק." חייך כרים במרירות: "יפה שאתה יודע." האב לא כעס. הביט בידיו ואמר: "הייתי פחדן. חשבתי שההתרחקות היא פתרון, והפכתי לבעיה."

כרים הכין בראשו מילים רבות. רצה להאשים אותו על יום הסיום שלו, על מחלת אמו, על לילות שבהם נזקק לאב ולא מצא אלא תמונה. אך כשראה את האיש מולו, המילים לא יצאו כפי שדמיין. אמר רק: "גדלתי בלעדיך."

עצם האב את עיניו. "ואני חי כל יום ויודע זאת."

כרים לא סלח לו באותה פגישה. הסליחה אינה כפתור שלוחצים עליו כי שמעו התנצלות. אך הוא הסכים לפגוש אותו שוב. ולאחר חודשים של פגישות קטנות, החל לגלות שהחזרה אינה מוחקת את ההיעדרות, אך היא עשויה להעניק ללב הזדמנות לסדר את הכאב.

ובחג הראשון שאיחד אותם, לא קרא לו כרים "אבא". אך אמר לו בפתח: "תבוא מוקדם יותר בפעם הבאה." וזו היתה התחלה מספקת.