מכתבים שלא נשלחו

לואי כתב את המכתב שלוש פעמים, ובכל פעם מחק אותו לפני שלחץ על שלח. המילים לא היו קשות, אך ההתנצלות הייתה כבדה יותר מגאוותו.

"סלחי לי אמי, חשבתי שהתבגרתי די הצורך כדי לא להזדקק לפחד שלך עליי."

קרא את המשפט בקול נמוך והרגיש משהו לוחץ על חזהו. נזכר בכל שיחה שסיים בה במהירות, בכל פעם שאמו אמרה לו "תיזהר מעצמך" והוא השיב במלמול, בכל ביקור שדחה כי היה עסוק בעניינים שהפכו כעת לחסרי חשיבות.

כשאמו נכנסה לבית החולים, גילה שהאדם עלול לאחר רבות באמירת המילים הפשוטות ביותר. ישב ליד מיטתה, כשהיא ישנה, ופתח את המכתב שוב. הפעם לא מחק אותו. אך גם לא שלח אותו. קרא אותו לה בקול חלש.

אמר לה שהיה אכזרי, ושטעה כשחשב שאהבת אם היא דבר מובן מאליו שאינו דורש תודה. אמר שהתגעגע לאוכל שלה, לתפילתה, לקולה כשהיא קוראת לו בשמו המלא כשהיא כועסת.

אמו פקחה את עיניה לאט. לא שמעה את כל המכתב, אך שמעה את המשפט האחרון: "אני מצטער." חייכה בקושי ואמרה: "האם סולחת לפני שבנה מתנצל."

לואי בכה כפי שלא בכה מאז ילדותו. ולמחרת, כשאמו יצאה מבית החולים, לא שלח את המכתב. הדפיס אותו ושם אותו בידה. היא אמרה לו כשקראה אותו: "תשאיר אותו אצלי, כדי שכל פעם שתכעיס אותי אזכיר לך אותו."

צחקו יחד. והמכתב שלא נשלח היה היפה ביותר שהגיע.

מאסה לא בכתה כשלבשה את שמלת הכלה. ניסתה להיראות חזקה, כפי שביקשו ממנה כולם מאז לכת אביה. אך כשנכנס אחיה הבכור לחדר והניח מעטפה לבנה בידה, רעדה.

אמר לה: "אבא כתב את זה לפני שהחלש מאוד. אמר תני לה אותו ביום שמחתה."

מאסה פתחה את המעטפה לאט. כתב ידו של אביה היה ברור למרות השנים: "בתי מאסה, אני יודע שאולי לא אחזיק בידך ביום הזה, אך אני רוצה שתדעי שלבי איתך."

ישבה על הכיסא והחלה לקרוא. כתב לה שהוא גאה בה, ושאינו חושש עליה מהחיים כי היא נושאת לב טוב ושכל היודע את הדרך. ציווה עליה לא לתת לאהבה למחוק אותה, ולא לתת לפחד למנוע ממנה את השמחה.

ואז כתב: "אם תבכי היום, אל תבכי כי אני נעדר. בכי מעט כי אהבנו זה את זה די הצורך כדי שההיעדרות תכאב."

מאסה לא יכלה להמשיך בלי דמעות. אמה נכנסה וחיבקה אותה. איש לא אמר: אל תבכי. הבכי באותו רגע היה חלק מהשמחה.

כשיצאה לאולם, החזיקה את המכתב מתחת לזר הפרחים. אביה לא הלך לצדה, אך הרגישה בו בכל צעד. וכשהגיעה לחתנה, לחשה לעצמה: "אני לא מתחילה חיים בלעדיו, אני נושאת אותו איתי."

בסוף החגיגה, שמה את המכתב בקופסה קטנה. ידעה שתקרא אותו בכל פעם שתצטרך לשמוע שוב את קול אביה.