סיפור אהבה שהתחיל מכיסא ההמתנה

סלמה שנאה להמתין. באותו יום במיוחד, העייפות הייתה ברורה על פניה, והמרפאה הייתה צפופה, והזמן עבר לאט בכבדות. היא ישבה על הכיסא הריק האחרון, מחזיקה תיק רפואי ומסתירה את דאגתה מאחורי מבט קבוע.

אחרי דקות, ישב צעיר בכיסא שמול. הוא החזיק ספר ישן, קורא עמוד ואז מרים את ראשו כאילו הוא מפחד שיפספס משהו מהעולם. היא לא שמה לב אליו הרבה עד שנפלה מידה פתקה קטנה. הוא הרים אותה ואמר בחיוך: "אני חושב שזו ברחה מהתיק."

סלמה הודתה לו בקצרה, אבל הוא אמר משפט מוזר: "לפעמים הנייר יודע איך לברוח, רק אנחנו לא יודעים." היא צחקה בעל כורחה. זו הייתה הצחוק הראשון ביום ארוך.

הם שוחחו קצת. שמו יאמן, הוא בא עם אחיו הקטן. הוא לא שאל אותה שאלות מעצבנות, ולא ניסה להיראות מושלם. הוא רק היה נוכח בצורה נעימה. כשקראו את שמה, היא רצתה לרגע שתורה יתעכב עוד יותר.

אחרי שבועיים, הם נפגשו במקרה בחנות ספרים קטנה. הוא אמר לה: "נראה שההמתנה לא נגמרה." הפעם היא צחקה בלי עכבות. הם החליפו שיחה, אחר כך ספרים, ואחר כך הודעות.

סיפור האהבה שלהם לא היה סוער ולא מלא בהבטחות גדולות. הוא היה שקט, דומה לכיסא המתנה שאסף שני אנשים ביום עייף. ואחרי שנה, כשיאמן הציע לה נישואין, אמר אביה: "איך זה התחיל?" סלמה הביטה ביאמן ואמרה: "בפתקה שברחה מתיק."

יש מקרים שלא נראים חשובים ברגעם, אבל הם פותחים דלת לחיים שלמים.