בכל יום חמישי כזבתי לו – חלק שמיני: השקט שאחרי הסערה

השמש שקעה לאט מעל האופק, משאירה צללים ארוכים המתערבבים בשקט הדירה הישנה שסאמר וקרים חזרו אליה אחרי שהאלה השאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. לא היה שום צעקה, לא בכי, אפילו לא קול של צעדי רגליים. היה רק השקט המפחיד הזה שממלא את המקום כשכל הקירות שנבנו על שקר קורסים. האלה לא חזרה. היא עזבה, משאירה מאחוריה גושי נימוקים, ועובדות קשות שהרנה וקרים חשפו במכתביהם האחרונים.

סאמר ישב על הספה העורית השחוקה, ראשו בין ידיו, שומע את הד של קולה של רנה באוזניו: "את לא היית שבורה. את שיחקת." מילים שקרעו את נפשו, וחשפו כי כל מה שעבר עליו לא היה אלא אקראי, אלא משחק מתוכנן בקפידה. אמא כרים, לעומת זאת, ישב על הרצפה, מחזיק בבקבוק יין פתוח, מסתכל על סאמר בעיניים רגועות, ללא שום תחושת אשמה, אלא עם משהו אחר: ודאות. "המשחק נגמר, סאמר," אמר כרים בקול נמוך, אך ברור כמו גשם במדבר. "רנה נגמרה, והאלה עזבה. אין עוד מי שיש לו זכות בשתיקה. אנחנו לבד כאן, בדירה הזו שהייתה במה לכל שקר, לכל מרמה." סאמר הסתכל עליו, עיניו אדומות מעייפות ודמעות שלא ירדו. "מה אתה רוצה לעשות?" שאל בקול רועד.

"אני רוצה לסגור את הפרק הזה," ענה כרים, וקם לאט, מתקרב לסאמר. "אני רוצה להוציא החוצה את כל מה שבתוכנו, את כל מה שדיכינו, את כל מה שהסתתרנו ממאלה וממנו. לא שקרים. לא הונאה. רק האמת. האמת הגופנית והרוחנית."

לא היה שום היסוס. לא היה שום פחד. היה תחושת חובה דחופה, כאילו חיכו לרגע הזה מאז שנולדו. כרים התקרב לסאמר, שם את ידו על כתפו, ואז העביר אותה לפניו, מנקה דמעות שלא היו של עצב, אלא של אכזבה עמוקה. "אנחנו מבוגרים, סאמר. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. אין צורך יותר במשחק תפקידים."

קרם נשק את סמר על פיו, לא כאוהב, אלא כאדם המחפש אמת בגוף אחר. הנשיקה הייתה אכזרית, מלאה ברגשות מדוכאים, בצעקות שלא נשמעו, בכאב שלא טופל. סמר החל להגיב, מחזיר את הנשיקה באותה עוצמה, כאילו הוא מנסה לספוג את כל מה שהסתתר בתוכו של כעס וזעם. קרם הוריד את חולצתו, ואז סמר, וחשפו את גופם שהיו נושאים סימנים משנים רבות של שקר ופחד.

"אני רוצה אותך," לחש קרם, בעוד ידו החליקה על גופו של סמר, נוגעת בכל חלק, כאילו הוא מנסה לחקור ארץ חדשה. "אני רוצה לראות מי אתה באמת, רחוק מההילה, רחוק מרנה, רחוק מכל השקרים האלה."

"גם אני," ענה סמר, וקולו היה מלא בהפרעה. "אני רוצה להרגיש חופש. אני רוצה להרגיש שאני חי, ולא רק בובה במשחק של אחרים."

שני הגברים החלו בקיום יחסי מין, לא כאוהבים המבצעים אהבה, אלא כשני גברים המנסים לבנות מחדש את זהותם דרך הגוף. התנועה הייתה מהירה, חזקה, מלאה ברגשות מדוכאים. לא היה שום בושה, לא היה שום היסוס. היה הכרה מילולית מתמדת, מילים שנאמרו בכל רגע, בכל תנועה, בכל מגע.

"אני שונא לשקר," אמר כרים תוך כדי שהוא מחזיק את מותניו של סאמר, לוחץ עליהם בחוזקה. "אני שונא להיות חלק ממשחק."

"אני שונא להיות בוגד," ענה סאמר, תוך כדי שהוא מסתכל על כרים בעיניים מלאות דמעות. "אני שונא להיות חלק מכל זה."

"אבל עכשיו," אמר כרים תוך כדי שהוא מחזיק את פניו של סאמר, "אנחנו אמיתיים. אנחנו חופשיים."

היחס המיני היה גלוי, ישיר ומלא ברגש. הוא לא היה רק פעולה גופנית, אלא הודיה עמוקה; כל מגע, כל נשיקה, כל תנועה, משמעותם הייתה יותר מסיפוק בלבד. הם היוו חירות, הם היוו אמת, הם היוו סוף.

באותה רגע, שמעו קול מהדלת. היה זה הילה. היא לא חזרה לנישואין, ולא לחיים הישנים. היא חזרה כדי לצפות ברגע האמת המלא בין שני הגברים. היא נכנסה לחדר, מסתכלת עליהם בעיניים רגועות, שאינן נושאות כל תחושת קנאה, אלא משהו אחר: הכרה.

"אני יודעת," אמרה הילה בקול רגוע, "אני יודעת שלא בגדתם. חיפשתם את האמת."

סאמר וקרים הסתכלו עליה, ואז כל אחד מהם הסתכל על השני. לא היה שם פחד, לא היה שם אשמה. היה שם תחושת חירות, תחושה שהם לבסוף אמיתיים.

"אני נשארת," אמרה הילה, "כי אני יודעת שאתם לא תחזרו לשקר. וגם אני לא אשוב."

באותו רגע, דינמיקת היחסים השתנתה. זה עוד לא בגידה, אלא שחרור מיני הדדי. סאמר, כרים והילה היו כולם חלק מהאמת החדשה הזו. לא היה עוד שקר, לא היה עוד הונאה. היה רק המציאות, עם כל קשיה ויופיה.

הסיום היה שקט, מלא בשלווה. סאמר, כרים והילה היו כולם מודעים לכך שהמשחק לא נגמר, אלא נכנס לשלב חדש. שלב שבו אף אחד לא מחזיק בשליטה, אבל כולם חופשיים.

באותה לילה, רנה שלחה הודעה להילה: "המשחק לא נגמר. הוא נכנס לשלב חדש. שבו אף אחד לא מחזיק בשליטה."

הילה הסתכלה על ההודעה, ואז הסתכלה על סאמר ועל כרים. היא חייכה, בחיוך שקט, מבינה שכל הדברים היו חלק מתוכנית, אך הפעם, היא זו שהחזיקה בחוטים.