נישואים ללא קול

פידא ישבה ליד החלון, צופה ברחוב בשקט. היא לא חיכתה לאיש, אך הרגישה שחלק ממנה התעכב ולא הגיע.

בחדר השני ישב נור על קצה המיטה, הטלפון בידו, ופניו עייפות כרגיל. גילו עשרים ושלוש, אך הוא התנהג כאילו נושא גיל רב בהרבה.

פידא אמרה בקול חלש:
"נור… אפשר לדבר קצת?"

הוא לא הרים את עיניו מהטלפון.
"מחר פידא, עייף."

היא חייכה במרירות.
"כל יום מחר."

נור נאנח ואמר:
"למה את מגדילה את העניין? אני כאן, והבית כאן, מה חסר לך?"

היא הביטה בו ארוכות.
היא רצתה לומר: חסר לי אתה.
אך לא אמרה.

היא נכנסה למטבח, פתחה את הטלפון וכתבה סטטוס קצר:

"לפעמים אדם נשוי… אך בודד."

לא עברו דקות והגיעה תשובה מחשבון שלא הכירה היטב.
שמו מהאב.

"מה שבעינייך זה לא עייפות… זה כאב."

פידא עצרה ליד ההודעה.
גילו שמונה עשרה בלבד, אך לרגע הרגישה שהוא הבין מה שבעלה לא הבין.

ومההודעה ההיא החל הדלת שלא היה צריך להיפתח.

**הסתיים החלק הראשון.**
**האם ההודעה ההיא הייתה רק מקרה… או תחילתו של דבר שישנה את חייה של פידא לנצח?**
**המתינו לחלק השני בקרוב.**

פידא עמדה במטבח, הטלפון בידיה, קוראת את הודעת מהאב בפעם השנייה… ואז השלישית.

"מה שבעינייך זה לא עייפות… זה כאב."

המשפט לא היה ארוך, אך הגיע למקום עמוק בתוכה. מקום שנור לא התקרב אליו מזמן.

היא סגרה את הטלפון במהירות, כאילו פחדה שמישהו ישמע את קול לבה. הביטה לעבר החדר, נור עדיין ישב במקומו, עסוק בטלפון, כאילו לא קרה דבר.

היא התקרבה אליו לאט, ישבה על קצה המיטה.

אמרה:
"נור…"

הוא ענה מבלי להביט בה:
"כן?"

שתקה רגע, ואז אמרה:
"אתה אוהב אותי?"

הוא הרים את עיניו לבסוף, כאילו הופתע מהשאלה.
"מה השאלה הזאת? בטח."

היא חייכה חיוך קטן, אך הוא לא הגיע לעיניה.
"אז למה אני לא מרגישה?"

נור נאנח בעצבנות והניח את הטלפון בצד.
"פידא, אני עייף כל היום. עבודה, אחריות, הוצאות… צריך כל לילה לפתוח את אותו נושא?"

היא הביטה בו בשקט.
היא לא רצתה כסף, לא בית, ולא תשובה קרה.
היא רצתה שהוא ירגיש שהיא נובלת מולו.

אמרה בשקט:
"אני לא נושא נור… אני אשתך."

הוא לא ענה.

והשקט הזה היה קשה מכל תשובה.

פידא קמה ממקומה ונכנסה לחדר האמבטיה. סגרה את הדלת, נשענה עליה. ניסתה לעצור את דמעותיה, אך נכשלה.

ברגע ההוא, הטלפון שלה האיר שוב.

הודעה ממהאב:

"סליחה אם הפרעתי… אבל הרגשתי שאת כואבת."

פידא היססה רבות.
היא ידעה שהתשובה שגויה.
והיא ידעה שהשקט הוא הנכון.
אך הכאב לפעמים לא מחפש את הנכון, הוא מחפש מישהו שישמע אותו בלבד.

כתבה:
"למה אתה אומר ככה? אתה לא מכיר אותי."

התשובה הגיעה במהירות:
"אולי אני לא מכיר אותך… אבל אני מכיר את צורת האדם כשהוא לבד גם כשהוא בין אנשים."

פידא עצרה ליד המשפט.

איך אדם שלא מכיר אותה יכול לתאר את מצבה בדיוק כזה?
ואיך שבעלה, שחי איתה תחת קורת גג אחת, לא רואה דבר?

מחקה את ההודעה.
ואז קראה אותה שוב.
ואז סגרה את הטלפון.

הלילה עבר כבד.
נור נרדם במהירות, בעוד פידא נשארה ערה מביטה בתקרה. בכל פעם שניסתה לישון, המשפט חזר לראשה:

"גם כשהוא בין אנשים."

בבוקר התעורר נור מוקדם. התלבש, לקח את מפתחותיו, והתכונן לצאת.

פידא אמרה:
"אתה לא רוצה לאכול?"

הוא ענה כשפתח את הדלת:
"מאחר. אשאיר את זה לפעם אחרת."

ולפני שיצא, עצר רגע ואמר:
"ואל תשכחי לשלם את חשבון החשמל אם תצאי."

ואז סגר את הדלת.

פידא נשארה עומדת באמצע הבית.
צחקה צחוק קצר וכואב.
גם כשהיא מנסה להיות אישה, הוא ראה בה רק מישהי שזוכרת חשבונות.

ישבה ליד החלון שוב. אותו מקום. אותו שקט. אותו תחושה שהיא חיה חיים שלא דומים לה.

אחזה בטלפון, מצאה הודעה חדשה ממהאב:

"בוקר טוב… מקווה שהיום שלך קל יותר מאתמול."

היא לא ענתה מיד.
אמרה לעצמה: לא.
הדרך הזאת שגויה.
העניין הזה מסוכן.

אך אחרי דקות כתבה:
"בוקר אור."

היו רק שתי מילים.
אך היא הרגישה כאילו פתחה דלת קטנה, ונכנס ממנה אוויר שלא הכירה מזמן.

השיחה התחילה פשוטה.
שאלה על היום.
מילה חולפת.
בדיחה קלה.
ואז הפכה בהדרגה להרגל.

מהאב לא ביקש הרבה.
הוא רק היה נוכח.

שאל אותה:
"אכלת?"
"כועסת?"
"למה שקטה?"
"רוצה לדבר?"

שאלות קטנות… אך אצל פידא הן היו גדולות מאוד.

בערב חזר נור הביתה.
הוא היה עייף כרגיל, שקט כרגיל, מרוחק כרגיל.

פידא אמרה בניסיון להיראות טבעית:
"איך היה היום שלך?"

הוא ענה:
"רגיל."

ואז לקח את הטלפון וישב.

היא הביטה בו, ואז בטלפון שלה שהונח לידה.
הייתה שם הודעה ממהאב שעדיין לא פתחה.

היא הרגישה אשמה.
והרגישה צורך.
וזה היה השילוב המסוכן ביותר שאדם יכול לחוות.

פתחה את ההודעה.

מהאב כתב:
"יש אנשים שקרובים אליך… אבל לא מרגישים אותך. ויש אנשים רחוקים… אבל מרגישים בכאב שלך ממילה."

אצבעותיה של פידא רעדו.

היא לא ידעה מה לענות.
אך לבה ענה לפניה.

ובאותו רגע, נור נכנס פתאום לחדר.

שאל אותה בקור:
"עם מי את מדברת?"

פידא קפאה.

הביטה בו, ואז בטלפון, ואמרה במהירות:
"אף אחד… רק גוללת בטלפון."

נור התקרב צעד.
"אז למה נלחצת?"

פידא הרגישה שהאוויר נעלם מהחדר.

סגרה את המסך ביד רועדת, וניסתה לחייך.
"לא לחוצה."

נור הביט בה ארוכות.
לראשונה מזמן, הרגיש שמשהו השתנה.

אך הוא לא אמר דבר.
הסתובב ויצא מהחדר.

פידא נשארה יושבת במקומה, מבינה שהדלת שנפתחה במילה… אולי לא תיסגר בקלות.

**הסתיים החלק השני.**
**האם נור יגלה את סוד ההודעות? או שפידא תיסוג לפני שהעניין יהפוך לחטא בלתי נשכח?**
**המתינו לחלק השלישי בקרוב.**

פידא לא ישנה באותו לילה.

נור היה באותו חדר, קרוב אליה מאוד… אך נראה רחוק יותר מכל זמן אחר.
ואילו הטלפון שלה, היה על השולחן ליד המיטה, שקט אך כבד כאילו מסתיר סוד שכולם יודעים.

ניסתה לשכנע את עצמה שהעניין פשוט.
הודעות בלבד.
דיבורים חולפים.
עניין ולא יותר.

אך לבה ידע שההתחלה השגויה לא נשארת תמימה זמן רב.

בבוקר, פידא התעוררה לקול נור שזז בחדר. הוא חיפש משהו בין המגירות, ואז עצר פתאום והביט בה.

אמר בשקט מוזר:
"פידא… יש משהו שונה בך."

היא נבוכה, אך ניסתה להיראות טבעית.
"שונה איך?"

הוא התקרב לשולחן, הביט בטלפון שלה לרגע, ואז אמר:
"אני לא יודע… אבל מרגיש שאת לא איתי."

היא חייכה חיוך חיוור.
"אני כל הזמן כאן נור."

הוא ענה במהירות:
"לא התכוונתי לגוף שלך."

פידא שתקה.
זו הפעם הראשונה מזמן שנור אומר משהו שדומה לרגש.

אך במקום לשמוח, פחדה.

כי היא ידעה שהרגש שלו הגיע מאוחר… אחרי שלבה התחיל לשמוע קול אחר.

נור יצא מהבית מבלי להיפרד ממנה כרגיל, אך היא שמה לב הפעם שהוא לא סגר את הדלת מיד. נשאר עומד רגע מחוץ לדירה, כאילו מחכה שתקרא לו.

היא לא קראה לו.

סגרה את הדלת לאט, ואז נשענה עליה.

אמרה לעצמה:
"חייבת להפסיק."

לקחה את הטלפון, פתחה את השיחה עם מהאב, וכתבה:

"מהאב, חייבים לא לדבר."

היא המשיכה להביט במשפט ארוכות.
אצבעה מעל כפתור השליחה.
היא ידעה שהמשפט הזה עשוי להציל אותה.

אך לפני שלחצה, הגיעה הודעה ממנו:

"אתמול הרגשתי שאת מפחדת. קרה משהו?"

פידא מחקה את המשפט שלה במהירות, כאילו התביישה מההחלטה.

כתבה:
"לא… אבל נור שאל אותי עם מי אני מדברת."

מהאב ענה מיד:
"ומה אמרת?"

"אמרתי אף אחד."

מהאב התעכב מעט לפני שענה.
ואז כתב:

"זאת אומרת אני אף אחד?"

פידא קפאה מול המסך.

היא לא ציפתה שהמשפט יכאיב לו.
ולא ציפתה שתדאג שהוא נפגע.

כתבה:
"לא התכוונתי."

תשובתו הייתה קשה יותר הפעם:
"אני יודע שאני טועה לדבר איתך… ויודע שאת נשואה… אבל לא מסוגל להרגיש שאני רק זמן פנוי."

פידא עצמה את עיניה.
מהאב היה צעיר, אך לא היה טיפש.
הוא הרגיש שהיא מתקרבת כשכואב לה הבית, ומתרחקת כשהיא מפחדת מהאמת.

כתבה:
"אתה לא זמן פנוי."

עצרה אחרי המשפט.

קראה אותו פעם.
ואז פעם נוספת.

היה משפט קצר, אך מסוכן יותר מכל מה שנאמר ביניהם.

ובאותו רגע, הטלפון שלה צלצל.

השיחה מנור.

היא הרגישה שלבה נפל.

ענתה בקול מבולבל:
"הלו?"

נור אמר:
"פידא, שכחתי את הארנק בבית. חוזר לקחת אותו."

פידא הביטה סביבה במהירות.
השיחה פתוחה.
הטלפון בידה.
והמבוכה על פניה לא ניתנת להסתרה.

אמרה במהירות:
"בסדר."

סגרה את הקו, ואז מחקה את ההודעה האחרונה.
אך לא מחקה את כל השיחה.

לא ידעה למה.

אחרי דקות, נור פתח את הדלת. נכנס בשקט לא רגיל. לא היה ממהר כפי שאמר. נכנס לחדר, לקח את הארנק מהשולחן, ואז הביט בפידא.

היא עמדה ליד החלון, אוחזת בטלפון בידה.

אמר:
"עם מי דיברת?"

היא נבוכה.
"לא דיברתי עם אף אחד."

הוא התקרב אליה צעד.
"כל פעם שאני נכנס אלייך את אוחזת בטלפון… וכל פעם שאני שואל את מתוחה."

היא ניסתה לצחוק.
"נור, אתה מגדיל את העניין."

הוא הביט בה ארוכות.
"אולי. ואולי בפעם הראשונה אני רואה את העניין נכון."

פידא לא ידעה מה לומר.

נור הושיט יד ואמר:
"תני את הטלפון."

פניה השתנו מיד.

לא היה ביניהם צעקות.
אך החדר התמלא בפחד.

אמרה בקול נמוך:
"למה?"

הוא ענה:
"כי שאלתי אותך יותר מפעם אחת… ואת בכל פעם בורחת."

פידא משכה את הטלפון לחזה.
התנועה עצמה הייתה הודאה.

נור הביט בידה, ואז בעיניה.

אמר בשקט פוגע:
"פידא… יש מישהו?"

היא לא ענתה.

הוא התקרב יותר, אך הפעם לא היה כועס. הוא היה שבור.

"תגידי לי את האמת… גם אם זה כואב."

עיניה של פידא ירדו לרצפה.
כל המילים נעלמו.
לא מצאה שקר להציל אותה, ולא מצאה אומץ להודות.

ובאותו רגע, הטלפון בידה האיר בהודעה חדשה.

השם הופיע על המסך בבירור:

מהאב

ותחת השם הייתה ההודעה:

"פידא… אני צריך לראות אותך היום."

הזמן עצר.

נור קרא את השם.
קרא את ההודעה.
ואז הרים את עיניו אליה.

הוא לא צעק.
לא שבר דבר.
רק חייך חיוך כואב, ואמר:

"ככה?"

פידא הרגישה שהבית כולו קרס עליה.

ניסתה לדבר:
"נור… תשמע אותי…"

הוא קטע אותה בקול נמוך:
"כמה זמן כבר מדברים?"

היא לא ענתה.

שאל אותה שוב, והפעם קולו היה כבד יותר:
"כמה זמן כבר?"

אמרה בקושי:
"זה לא כמו שאתה מבין…"

נור צחק במרירות.
"המשפט הזה תמיד יוצא כשההבנה נכונה."

פידא ישבה על קצה המיטה, ודמעותיה החלו לרדת.
"הייתי לבד נור… ניסיתי לדבר איתך, ואתה לא שמעת אותי."

הוא התקרב אליה, ועיניו מלאות בכעס ובכאב.

"היית לבד? ואני מה הייתי? זר?"

אמרה:
"היית קיים… אבל לא בשבילי."

נור שתק.

המשפט היה קשה, אך פגע בו במקום שהוא מכיר היטב.
הוא אכן היה רחוק.
הוא ברח מהדיבור, מהרגשות, מכל דבר שצריך חום.

אך זה לא הפך את מה שראה לקל.

אמר לאט:
"המחדל שלי לא פותח דלת למישהו להיכנס בינינו."

פידא פרצה בבכי.
"אני יודעת."

נור לקח נשימה עמוקה, ואז אמר:
"תעני לו."

פידא הרימה את ראשה בפחד.
"מה?"

אמר:
"תעני לו. תגידי לו שאת הולכת לפגוש אותו."

היא קפאה.

"נור, לא…"

הוא קטע אותה:
"אני רוצה לדעת עד הסוף לאן הגעת."

פידא הביטה בטלפון, וידה רועדת.
היא הרגישה שכל לחיצה על המסך תיקח אותה לנקודה ללא חזרה.

נור עמד מולה ומחכה.
הוא לא רצה רק את האמת.
הוא רצה לראות אם אשתו עדיין בוחרת בו… או שלבה עזב מזמן.

פידא פתחה את השיחה.

כתבה לאט:

"איפה אתה רוצה שניפגש?"

התשובה הגיעה אחרי שניות:

"אותו מקום שסיפרתי לך עליו… בשבע."

נור קרא את ההודעה, ואז לקח את מפתחותיו מהשולחן.

פידא אמרה בפחד:
"לאן אתה הולך?"

הוא הביט בה מבלי למצמץ.

"לאותו מקום."

ואז יצא, והשאיר את הדלת פתוחה מאחוריו.

פידא נשארה עומדת באמצע הבית, והטלפון בידה, וההודעה מול עיניה.

לראשונה, הבינה שהעניין שחשבה שהוא הצלה… עלול להפוך לסיבה לאבד הכול.

**הסתיים החלק השלישי.**
**האם נור יעמוד מול מהאב? והאם פידא תדביק אותו לפני שהחשד יהפוך לשערורייה?**
**המתינו לחלק הרביעי בקרוב.**

פידא לא ידעה איך יצאה מהבית.

רגליה זזו במהירות, ולבה הקדים אותה למקום שאליו הלך נור. היא לא חשבה על מראה שלה, ולא על הדלת שהשאיר פתוחה, ולא על הטלפון שנשאר בידה כראיה קטנה על חורבן גדול.

כל מה שחשבה עליו היה משפט אחד:

"לאותו מקום."

נור לא היה איש מרבה דיבורים, אך היא ידעה מקולו שמשהו בתוכו נשבר. הוא לא הלך רק לשאול. הוא הלך להתעמת עם כל דבר שהיא ניסתה לברוח ממנו.

התקשרה אליו פעם.
לא ענה.

התקשרה פעם שנייה.
סגר את הקו.

היא הרגישה שהאוויר מצטמצם סביבה.

כתבה לו הודעה במהירות:

"נור, בבקשה חכה לי. אל תלך לבד."

לא הופיע סימן קריאה.

בצד השני של העיר, מהאב עמד ליד כניסת בית קפה שקט, צופה בדרך במתח. הוא לא ידע שנור מגיע. הוא חשב שפידא תבוא לבד, ושאולי סוף סוף תגיד לו את האמת שהוא מחכה לה.

הוא החזיק את הטלפון, פותח את השיחה וסוגר אותה כל דקה.

כתב לה:

"הגעת?"

היא לא ענתה.

כתב שוב:

"פידא, אני מחכה לך."

ואז הרים את עיניו, וראה איש מתקרב אליו בצעדים איטיים.

הוא נור.

מהאב קפא במקומו. לא היה צריך לשאול מי הוא. קווי פניו, מבטיו, ודרך השקט שלו… כולם אמרו את האמת.

נור התקרב עד שהיה מולו בדיוק.

אמר בשקט:
"אתה מהאב?"

מהאב בלע רוק, ואז אמר:
"כן."

נור הביט בו ארוכות. הוא ציפה למישהו אחר, חזק יותר, מסוכן יותר, מבוגר יותר. אך מצא מולו בחור צעיר, גילו עדיין ברור בעיניו, בחור שלא נראה כאויב מלא… אך הוא הספיק להזיז את ביתו.

נור אמר:
"אתה יודע מי אני?"

מהאב הוריד את עיניו לרגע, ואז הרים אותן.
"בעלה של פידא."

נור חייך חיוך קצר וכואב.
"זאת אומרת ידעת."

מהאב שתק.

נור אמר בקול כבד יותר:
"ידעת שהיא נשואה, ועדיין המשכת?"

מהאב ניסה להיראות יציב, אך היה נבוך.
"לא התכוונתי להרוס בית."

נור התקרב צעד.
"אבל נכנסת."

מהאב ענה במהירות:
"לא נכנסתי מהדלת לבד. היא הייתה כואבת."

פניו של נור השתנו.
המשפט היה כמו חץ. לא כי הוא שקר, אלא כי נשא חלק מהאמת שהוא מפחד להודות בה.

נור אמר:
"הכאב שלה היה ביני לבינה. לא בינך לבינה."

מהאב אמר בקול נמוך:
"אבל היא דיברה איתי כי לא מצאה אותך."

שרר שקט כבד.

נור לא צעק. לא הרים יד. לא עשה דבר ממה שמהאב דמיין. רק עמד מולו, מביט בו בעיניים מלאות כעס ואכזבה.

נור אמר:
"אתה בן שמונה עשרה. אולי לא מבין מה זה בית, ומה זה אישה, ומה זה אמון כשהוא נשבר."

מהאב ענה וקולו התחיל לרעוד:
"אולי צעיר… אבל מבין מה זה אדם שמדבר ואף אחד לא שומע."

ברגע ההוא הגיעה פידא.

עמדה במרחק צעדים מהם, נושמת בכבדות מהפחד. ראתה את נור עומד מול מהאב, וראתה את מהאב מנסה להסתיר את מבוכתו, והבינה שהרגע שברחה ממנו הגיע.

אמרה בקול שבור:
"נור…"

נור הסתובב אליה לאט.

לא היו בעיניו רק כעס. היה שם דבר קשה יותר: אכזבה.

אמר:
"למה באת?"

פידא התקדמה צעד.
"כי אני לא רוצה שהעניין יגדל."

נור צחק במרירות.
"העניין גדל מההודעה הראשונה שהסתרת."

עיניה של פידא ירדו לרצפה.

מהאב אמר בשקט:
"פידא, אני לא רציתי…"

נור קטע אותו במהירות:
"אתה תשתוק."

מהאב נבוך, אך פידא הרימה יד ואמרה:
"לא, נור. תן לי לדבר."

נור הביט בה, ממתין.

פידא לקחה נשימה עמוקה.
היא ידעה שכל שקר עכשיו ישבור את מה שנשאר.

אמרה:
"טעיתי. מהתשובה הראשונה, מההודעה הראשונה, מהפעם הראשונה שהרגשתי שהעניין שלו מפצה על היעדרותך."

פניו של נור קפאו.

המשיכה בקול רועד:
"אבל באמת לא הגענו ליותר מהדיבורים. אני יודעת שהדיבורים לבדם הם בגידה כשהם מוסתרים, ויודעת ששברתי את האמון שלך."

נור לא ענה.

אמרה כשהיא מוחה את דמעותיה:
"ניסיתי להגיד לך שאני בודדה. בכל פעם אמרת מחר. בכל פעם גרמת לי להרגיש שאני מבקשת יותר מדי. ואני נשברתי… במקום לצעוק בפניך, דיברתי עם מישהו אחר."

נור הביט בה, ואז אמר:
"זאת אומרת אני האשם?"

פידא נענעה את ראשה במהירות.
"לא. אתה התרשלת, אבל אני זו שפתחה את הדלת. ואני זו שטעתה."

זו הפעם הראשונה שאמרה זאת בבירור.

מהאב הביט בה כאילו לא ציפה שתודה בדרך הזאת. הוא חשב שהיא תגן עליו, או תבחר בו, או לפחות תשים אותו במקום אחר.

אך פידא לא הביטה בו.

היא הביטה בנור בלבד.

מהאב אמר בקול חלש:
"פידא… ואנחנו?"

היא הסתובבה אליו לבסוף.

עיניה מלאות בדמעות, אך היא הייתה ברורה יותר מבעבר.

אמרה:
"אין אנחנו מהאב."

מהאב שתק.

המשפט נפל עליו בקשיחות.
כל ההודעות, כל העניין, כל הלילות שהרגיש בהם חשוב… הסתיימו במילה אחת.

אמר:
"זאת אומרת אני הייתי מה?"

פידא עצמה את עיניה.
"היית טעות. וטעות שכאבה לכולנו."

מהאב הביט בנור, ואז בפידא, והרגיש לראשונה שהסיפור שנכנס אליו גדול מגילו בהרבה.

אמר בקול שבור:
"אהבתי אותך."

פידא ענתה בשקט כואב:
"אולי התקשרת לתמונה של אישה שבורה… לא לחיים האמיתיים שלי."

נור נשאר שקט.
הניצחון לא היה קל. הוא לא הרגיש שניצח משהו. הוא עמד בין אשתו שהודתה, ובחור צעיר ששבר גבולות בביתו, ולבו לא ידע אם לכעוס יותר או להתמוטט.

נור אמר לבסוף:
"תמחקי את המספר שלו."

פידא הביטה בטלפון.

הפעם לא היססה.

פתחה את השיחה, מחקה אותה, ואז חסמה את המספר מול עיניו.

מהאב ראה זאת, והסיט את פניו הצידה.
זו הייתה קשה מכל עימות.

נור אמר:
"לא בשבילי. בשבילך. אם את רוצה לחזור לעצמך, חייבת קודם כל הדלת השגויה להיסגר."

ואז הסתובב והלך.

פידא רצה אחריו.
"נור… חכה."

הוא לא עצר.

אמרה בקול גבוה יותר:
"אני רוצה לתקן."

נור עצר, אך לא הסתובב.

אמר:
"לתקן מה פידא? אמון כשהוא נשבר לא משאיר קול… אבל משאיר חלל."

היא התקרבה אליו לאט.
"אני יודעת. אבל תן לי לנסות."

הוא הסתובב אליה לבסוף.
פניו היו רגועים, אך עיניו אמרו כל מה שלא הצליח לומר.

"אני לא יודע אם אוכל לראות אותך כמו קודם."

פידא בכתה בשקט.

אמרה:
"גם אני לא מסוגלת לראות את עצמי כמו קודם."

מהאב נשאר עומד במקומו, צופה בשניים מרחוק. ולראשונה, הרגיש שלא היה גיבור סיפור אהבה, אלא עמוד כואב בסיפור של בית שהתמוטט בשקט.

נור חזר למכונית מבלי לפתוח את הדלת לפידא כמו שהיה עושה פעם.

פידא עמדה לידו, מחכה למילה.

נור אמר מבלי להביט בה:
"תחזרי הביתה. לבד."

קולה רעד:
"ואתה?"

אמר:
"צריך להיות קצת רחוק… לפני שאחליט אם אוכל לחזור."

ואז עלה למכונית ונסע.

פידא נשארה על המדרכה, והטלפון בידה, והלילה סביבה ארוך וקר.

ברגע ההוא הגיעה הודעה ממספר לא מוכר.

פתחה אותה ביד רועדת.

הייתה ממהאב:

"אני מצטער… אבל הסיפור לא הסתיים מבחינתי."

פידא הרימה את ראשה בפחד.

ובמקום רחוק, נור נהג במכוניתו בשקט, לא יודע שהדלת שחשב שסגר… אולי עדיין לא נסגרה.

**הסתיים החלק הרביעי.**
**האם מהאב יתרחק באמת? והאם נור ייתן לפידא הזדמנות אחרונה… או שההודעה החדשה תדליק הכול מחדש?**
**המתינו לחלק החמישי בקרוב.**