לא אשפוט עוד | חלק שני: ההודעה השנייה שלא יכלה למחוק

לא ישנתי הלילה.

ההודעה נותרה מוארת במוחי יותר מאשר על המסך:

**"אישה כמוך לא צריכה להיות עצובה בצורה כזו."**

משפט רגיל.

אילו קרא אותו כל אדם, היה אומר שזו רק מחמאה זולה.

אבל עבור אישה שלא שמעה מילה יפה כבר חודשים...

זה היה כמו לתת מים לצמא במדבר.

מי זה היה?

פתחתי את המספר.

התמונה ריקה.

השם לא שמור.

אבל אני זוכרת.

זה היה חבר לשעבר מהאוניברסיטה.

מעולם לא היה בינינו משהו.

רק הערקה שקטה שמתה לפני שנולדה.

הוא היה היחיד שקרא לי:

**"העקשנית היפהפייה."**

כי תמיד התווכחתי עם כל המרצים ולא ויתרתי בקלות.

התלבטתי זמן רב...

ואז כתבתי:

**"מי?"**

הוא ענה תוך פחות מדקה, כאילו חיכה עם הטלפון בידו:

"ידעתי שתזכרי אותי... אני כרים."

לבי דפק.

לא מאהבה.

אלא מפחד.

פחד מעצמי.

הוא כתב אחר כך:

"ראיתי את התמונה שלך במקרה. אותה מבט... אבל העצב בה גדול יותר."

רציתי לכתוב:

"אל תפנה אליי."

רציתי לחסום אותו.

רציתי להיות האישה החזקה שסוגרת את הדלת בפני כל רוח שיכולה להיכנס לביתה.

אבל ידי לא עשו זאת.

כתבתי רק:

"אני נשואה."

הוא ענה:

"אני יודע... ויודע שאת נאמנה יותר מדי, אפילו על חשבון עצמך."

זו הייתה המשפט שלא יכולתי למחוק.

"נאמנה יותר מדי... אפילו על חשבון עצמי."

כן.

הייתי נאמנה לבית שלא שומע אותי יותר.

לגבר שישן לצדי ומשאיר אותי לבד.

לדימוי של האישה החזקה שציירתי לעצמי...

בעודי מבפנים מתכלה בשקט.

בבוקר, בעלי התעורר.
שתה את הקפה שלו.
התלבש.
עבר ליד כשהייתי עומדת במטבח, עם אותם בגדים שבהם לבשתי אתמול לילה, עם עיניים נפוחות מערנות.

לא אמר:
**"מה שלומך?"**

לא שאל:
**"האם ישנת?"**

ולא אפילו:
**"למה העיניים שלך ככה?"**

הביט בי ואמר רק:
— החולצה הכחולה לא נגהת?

עניתי:
— לא.

אמר:
— טוב.

ויצא.

באותו רגע…
לא בכיתי.
חייכתי.
חיוך קר שפחד ממנו אפילו אני.

כי הבנתי משהו אכזרי:
**אם איעלם היום… אולי יחפש את החולצה הכחולה לפני שיחפש אותי.**

פתחתי את הטלפון.
הייתה שם הודעה חדשה מקרים:
**"אני לא רוצה ממך כלום. רק אל תכבידי את האור שלך כדי להאיר בית שלא רואה עוד את האור שלך. את שווה שמישהו ישאל אותך: איך הלב שלך היום?"**

קראתי אותה.
פעם אחת.
ושתיים.
ואז סגרתי את הטלפון.
אבל לא מחקתי את ההודעה.
השארתיה שם...
כחטא קטן שאיש לא רואה.
אבל אני רואה.
נכנסתי לחדר השינה.
פתחתי את הארון.
ובתוכו, מאחור, היה שמלה שלא לבשתי כבר שנתיים.
הסתתרתי אותה אחרי שבעלי אמר לי פעם:
**"לבישי משהו צנוע יותר."**
הוצאתי אותה.
לבשתי אותה.
ורקחתי את הבושם הישן שלי.
סרקתי את שיערי.
ואז עמדתי מול המראה.
לא התאפרתי עבור כרים.
ולא ניסיתי לעורר את בעלי.
ניסיתי רק לראות את האישה שכבר שכחתי.
את האישה שצחקה.
ואהבה את עצמה.
ושקפה למראה בלי לשאול:
**"מה יש לי רע?"**
בערב שמעתי את קול המפתח בדלת.
בעלי חזר.
ולראשונה מזה שנים...
לא רצתי לקראתו.
ישבתי יושבת מול המראה.
הוא נכנס לחדר.

הוא ראה אותי.
והתעכב.
הביט בי לזמן רב.
כאילו רואה אותי לראשונה אחרי היעדרות.
אמר בהפתעה אמיתית:
— לוין, לאן את הולכת?
הבטתי בו דרך המראה.
ואז עניתי בשקט שלא היה אופייני לי:
— אין מקום... הייתי הולכת לעצמי, וחזרתי.
הוא נשאר עומד.
מבולבל.
כאילו המשפט לא עבר עליו בקלות.
לראשונה מאז חודשים...
הוא באמת הביט בי.
לא בבגדים שלי.
ולא באוכל.
ולא בבית.
בי.
אבל באותה רגע בדיוק...
הטלפון שלי רעד בכיסי.
פעם אחת.
ואז שוב.
הורדתי את עיניי לעברו.
היה זה הודעה חדשה מקרים.
ההודעה השלישית.
הארכתי את ידי לעבר הטלפון...
ואז עצרתי.
בעלי עדיין עמד מאחוריי.
הביט בי.
וקרים חיכה מאחורי מסך קטן.
ואני הייתי באמצע...