כל חמישי כשקשקשתי לו – חלק שביעי: אחרי המיטה

הילה ישבה על הרצפה, גבה נשען על דלת חדר השינה, והדלת הייתה סגורה היטב כאילו היא מגנה עליה מהעולם החיצון. הטלפון בידה האיר את פניה באור לבן קר, וההודעה מקרים מילאה את המסך. זו לא הייתה הודעה רגילה; זו הייתה מסמך, או אולי מכתב וידוי שנכתב בכתב יד דיגיטלי חסר רחמים.

קרים התחיל לכתוב, ומילותיו זרמו במהירות, כאילו הוא חיכה לרגע זה כבר חודשים, מאותו לילה בדירה הישנה שאיש לא העז לספרה במלואה.

"הילה," התחיל בהודעה, "את חושבת שהדבר שקרה היה רק רגע של חולשה, או שרנה הייתה 'שבורה' כפי שאמר לך סאמר. אבל האמת קשה הרבה יותר מזה. רנה לא הייתה שבורה. היא הייתה צלולה לחלוטין. היא ידעה הכל, והיא שלטה בכל צעד."

הילה קראה את המילים, ולבה החל להאיץ, לא מפחד, אלא מתוך הבנה מפחידה. היא קראה בפרטים דקים של הלילה בדירה הישנה, פרטים שאמר לא ראה, והיא לא ראתה. כרים כתב כיצד סיים את שינה של רנה, לא בדמעות או צעקות, אלא במבט רגוע וברור. כיצד היא חיכתה לו, וכיצד היא ידעה שאמר יגיע מאוחר יותר, וכרים יגיע לפניו.

"לא ידעתי שרנה מתכננת", כתב כרים, "אבל כשנכנסתי לחדר, מצאתי את רנה יושבת על שפת המיטה, לבושה בשמלה שחורה, מסתכלת עליי בחיוך קר. היא לא בכתה. היא לא ביקשה עזרה. היא אמרה: 'כרים, אמר חושב שאני צריכה שקט, אבל אני צריכה נקמה. ואתה, אתה הכלי'."

הילה עצרה לרגע מקריאתה, נשמה עמוק. המילים חדרו ללבה. זו לא הייתה בגידה אקראית; זו הייתה תוכנית מתוכננת. רנה, אחותה, השתמשה בקריים כאמצעי נקמה נגד סאמר, וקריים, חברו הישן, היה שותף לתוכנית זו.

"למה?" כתבה הילה בשיחה, אך לפני שקריים הספיק לענות, הוא המשיך לכתוב.

"כי סאמר," כתב קריים, "חשב שהוא שולט בכולם. הוא חשב שהוא יכול לישון עם רנה, ואז לחזור להילה, ואז להצדיק הכל. אבל רנה ידעה. היא ידעה שסאמר בוגד בה, וידעה שקריים בוגד בה. והיא רצתה שכולם ירגישו באותו כאב שבו היא הרגישה."

הילה הרגישה בזעזוע עמוק. היא לא הייתה הקורבן היחיד; היא הייתה חלק מהמשחק. סאמר, רנה וקרם כולם גילמו תפקידים במחזה שהיא הייתה סביבו, אך הם אלו שהחזיקו בחוטים.

"לא ידעתי שרנה מתכננת," כתב קרם, "אבל כשראיתי אותה, הבנתי שכל זה היה חלק מתוכנית. היא ידעה שסאמר יגיע, ושהקרם יגיע, ושהילה תגלה הכל. והיא רצתה שכולם ירגישו אשמה, בגידה ושבירה."

הילה קראה את המכתב, עיניה מלאות דמעות, אך הדמעות לא היו מעצבון אלא מכעס. היא כעסה על עצמה, על סאמר, על רנה ועל קרם. היא כעסה על כל מי שהיה חלק מהמשחק הזה.

"אני לא חוזרת," כתבה הלאלה בשיחה, "אני לא חוזרת לאף אחד מכם. אני לא חוזרת לסאמר, ולא לרנה, ולא לקרים. אני מתחילה מחדש, אבל אתם לא תהיו חלק ממנה."

לפני שקרים קרא תשובה, הטלפון שלה רעד שוב. הפעם, ההודעה הייתה מסאמר. "הלאלה, בבקשה, חזרי. אנחנו צריכים לדבר. אנחנו צריכים לפתור הכל."

הלאלה הסתכלה על ההודעה, ואז על זו שקיבלה מקרים. היא קראה את המילים, ושמעה את הקולות בראשה. היא שמעה את קולו של סאמר אומר: "אני אוהב אותך," ואת קולה של רנה אומר: "אני שונאת אותך," ואת קולו של קרים אומר: "אני רוצה אותך."

ואז סגרה הילה את השיחה, הרימה את הטלפון שלה ופתחה את חלון הדירה. האוויר הקר נכנס לחדר והרגיע את חומת הכעס בלבה. היא קראה את ההודעה מסאמר, ואז כתבה תשובה אחת: "אני לא חוזרת. אני מתחילה מחדש, אבל אתה לא תהיה חלק ממנה."

היא סגרה את הטלפון והניחה אותו על הרצפה. ואז היא הסתכלה על הדלת, ואז על החלון. היא החליטה שלא לסלוח, ולא לחזור. היא החליטה להתחיל מחדש, אבל בלי אף אחד מהם.

ואז היא שמעה קול מבחוץ. קול של רכב, ואז קול של דלת שנפתחת. זו הייתה רנה. רנה עמדה על המרפסת, הביטה בה בחיוך קר. רנה חייכה, כאילו היא ידעה שהילה תגלה הכל.

"עכשיו את יודעת," אמרה רנה, "את יודעת שכל זה היה תוכנית. שכל זה היה משחק."

הילה הביטה בה ואז אמרה: "את לא היית שבורה. את שיחקת."

"כן," אמרה רנה, "שיחקתי. שיחקתי איתך, עם סאמר, ועם כרים. שיחקתי עם כולם."

האלה הסתכלה עליה ואז אמרה: "את לא שיחקת. שיחקת איתי."

"כן," אמרה רנה, "שיחקתי איתך. שיחקתי איתך כי היית הקורבן היחיד שלא ידע."

ואז נכנסה רנה לחדר והסתכלה על האלה. "הכל היה משחק."

ואז יצאה רנה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. רנה חייכה, כאילו היא יודעת שהאלה תגלה הכל.

האלה הסתכלה על הדלת ואז על החלון. "אני מתחילה מחדש, אבל את לא תהיי חלק מזה."