המכתב האנונימי | מכתבים אמיצים חושפים את כל סודותיו | חלק ראשון

המכתב הראשון הגיע ביום שלישי רגיל, בתא לבן ללא שם שולח, שהונח מתחת לדלת הדירה. הוא פתח אותו כשהוא עומד במסדרון, עדיין לובש חולצת עבודה. הכתב נשי, מסודר, בדיו שחור: "אתה מתקלח כל בוקר באותו סדר. מתחיל מהכתפיים, אחר כך החזה, אחר כך הבטן. כשאתה מגיע לאזור התחתון, אתה מעדיף את ידך השמאלית. אתה שוטף אותה לאט, ומוסיף ללחוץ עם האגודל על הבסיס לפני שאתה מוריד. אתה מעדיף מים חמים ולא רותחים. וכשאתה מסיים, אתה מעדיף את המגבת הכחולה הישנה ולא את החדשה." הוא עמד במקומו לכמה שניות. המגבת הכחולה אכן ישנה, ויש בה כתם דיו קטן בקצה. אף אחד לא נכנס לחדר האמבטיה שלו מלבדו. אף אחד לא יכול לדעת פרטים כאלה. הוא קרא את המכתב שוב. הריח היה עדין, כמו סבון ידיים או קרם, לא בושם חזק. הוא הניח אותו במגירת השולחן ולא ישן היטב באותו לילה.

אחרי ארבעה ימים הגיע השני.
"כשאתה ישן על הצד הימני שלך, אתה מכניס את ידך מתחת לכרית ומושך אותה. אתה נושם עמוק יותר כשאתה עייף. באמצע הלילה השני, אתה ממשיך לישון על בטנך, ואתה משאיר את הרגל השמאלית שלך כפופה. העור מתחת למותנך מעט יותר בהיר משאר גופך, ויש בו שני סימנים קטנים דמויי נמשים. אתה ממשיך לא ללבוש שום דבר מתחת למכנסיים בבית."
הפעם הרגיש כאילו מישהו מביט בו. הלך לבדוק את החלונות, הווילונות, הדלת. לא מצא כלום. אבל המכתב היה מדויק יותר מדי. הסימן מתחת למותן שלו אכן קיים, ואף אחד לא ראה אותו כבר שנים.
המכתבים החלו להגיע כל שבוע בערך. כל אחד אמיץ יותר מקודמו.

השלישית תיארה בפירוט כיצד הוא מזיז את ירכיו בזמן המאסטורבציה בשירותים לאחר העבודה, ושהוא מעדיד לדמיין שמישהו צופה בו מאחורי הדלת. הרביעית תיארה את מראה אשכיו כשהם מתכווצים מקור, ושהעור סביב פתח פי הטבעת בהיר מעט ורך. החמישית תיארה שהוא אוהב להכניס את אצבעו לתוכו לעיתים בזמן המאסטורבציה, ושהוא מנסה להדחיק את הקול כשהוא מגיע לשיא. כל מכתב גרם לו להרגיש שגופו אינו שייך לו לבד. הרגלים מיניים שהיו סודיים מאוד הפכו לכתיבה בשחור על נייר לבן. הוא נכנס ללחץ כשהוא נכנס לשירותים, הלחץ גדל כשהוא הולך לישון, והלחץ גדל עוד יותר כשהוא מאסטורב, כי הוא מרגיש שהכותבת יודעת בדיוק מה הוא עושה כרגע.

הוא התחיל להבחין באנשים סביבו. השכנה למעלה, שמברכת אותו כל בוקר בחיוך. העמיתה בעבודה, שמביטה בו יותר מדי זמן. הבחורה שעובדת בקפה למטה. כל אחת מהן יכולה להיות היא.

ההודעה השביעית הייתה שונה. היא לא תיארה את גופו. היא אמרה:
"מחר תמצא מפתח מתחת לשטיח ליד הדלת שלך. הדירה מולך ריקה כבר שבועיים. תיכנס בשעה תשע בערב. הדלת לא תיסגר אחריך. האור יהיה כבוי. תיכנס לחדר השינה מימין. תמצא אותי מחכה לך על המיטה. אם תבוא, תדע שכל מה שכתבתי היה אמיתי. אם לא תבוא, ההודעות יפסקו."

הוא עמד מול ההודעה הזו יותר משעה. הלב דפק בחוזקה. הוא הרגיש את גופו מתחמם ומתקרר בו-זמנית. פחד ותשוקה התערבבו עד שהוא לא יכל להפריד ביניהם.

השעה הייתה שמונה וחצי. הוא עמד מול דירתה של השכנה. המפתח אכן היה מתחת לשטיח. הדלת נפתחה בקלות. הדירה הייתה ריקה, הריחה ניקיון חדש. חדר השינה היה מימין, בדיוק כפי שסיפרה. הדלת לא הייתה נעולה. האור כבוי. בחושך הוא הצליח להבחין בצורת גוף על המיטה. גוף נשי, משוכב, לא נראה ממנו אלא עקומת הירך ולבן הירכיים. הוא עמד ליד הדלת. לא נכנס. לא יצא. הקול שהגיע מבפנים היה רך, ברור, ומוכר בדרכים מוזרות: "קרב... או השאר אותי לבד. הבחירה שלך." הוא המשיך לעמוד. הלילה ארוך... והתשובה עדיין לא ניתנה. החלק השני יגיע בקרוב.