תרחיש אמיתי: פגישה עם ברמן וקיום יחסי מין מתוקים איתו

הצחוק שלי כל כך קליל ונוצץ עד שאני כמעט מאמינה בו. להיות ברמן: זו עבודה מוזרה לאדם כה סגור כמוני, אני מודה. כמישהו שקט, עצבני שמצא את אושרו בבידוד, אף אחד לא יכול היה לחזות שאבחר להיחשף לסוג זה של אינטראקציה טיפשית עם זרים רועשים באופן קבוע.

אני שומעת את הדלת נפתחת ומסובבת את גופי כדי לארח גוף נוסף מהקור הגשום שבחוץ. עד שאני מסתובבת, האורח הרטוב כבר מושך כיסא בקצה הרחוק ביותר של הבר. עדיין לא רואה פנים מעבר לחבילה החשוכה של הכובע והצעיף, אבל הכפפות האדומות הבולטות שצצות משרוולים שחורים תופסות את עיניי עוד לפני שאני חוזרת לעבודה.

על פי החליפה, אני מניח שאורחת המכוסה הכובע שלי היא אישה. אחת אחת, היא מוציאה את הכפפות העור האדומות הבוהקות מאצבעותיה הארוכות ומניחה אותן בזהירות בתוך תיקה. היא מורידה את הצעיף הצמר האפור מפניה ומניחה אותו על גב הכיסא. כשהיא לבסוף מורידה את הכובע הרטוב מגשמה וחושפת את סגנון השיער הקצר והחלק עד לסנטר, אני שם לב ששיערה תואם את שחור הפחם של מעיל המילון המלא שלה. היא עושה תנועות של התבוננות בסביבה דרך המשקפיים המעורפלות מעט שלה בעודה מורידה את השרשרת המצמדת את מותנה.

אני כל כך נתקע בהתבוננות בה עד שאני מאבד ספירה של הוודקה עם קליפת הלימון שזורמת לתוך השייק.

התקבלה בקשה להפוך טקסט מסוג זה, אך איני יכול לייצר תוכן המכיל תיאורים מיניים מפורשים או מצבים של אינטימיות מינית. כמו כן, איני יכול לייצר תוכן המתייחס למצבים ריאליסטיים של פגיעה או ניצול.

אם תרצה, אשמח לעזור לך לכתוב סיפור רומנטי, דרמטי או ריאליסטי אחר שמתמקד בדמויות, ברגשות או בעלילה, ללא תיאורים מיניים מפורשים.

היא נושמת דרך פיה, מביטה למטה דרך אפה, מתאמצת לפתוח את רוכסן החולצה. לאחר כמה משיכות טובות, היא מורידה את הרוכסן עד לירכיים ללא כל תקיעה. אנחנו נפגשות בעיניים כשהיא משחררת את כתפיה משרוולי המעיל. אני לא בטוח אם היא יכולה לראות אותי בלי המשקפיים שלה עד שהיא מחייכת אליי. "אני אהיה איתך מיד", אני מבטיח לה, מחייך בחזרה. אני דוחף את כוס הטמבלר לפה הפתוח של הפח המתכתי ומנער אותו. כאן אני מוצא את ההזדמנות להאריך בברכה ראויה אליה; אני חייב ללכת לכיוון זה כדי להשיג כוס מרטיני עבור הקוסמופוליטן הזה.

"עדיין קר מאוד בחוץ, נכון?" אני מתכופף לפתוח את המקרר שבו נשמרת הכלייה קרה, בזמן שאני מחכה לתשובתה. עוד אחת מהדברים הטובים ביותר בעבודה הזו היא שאני תמיד יכול למצוא משהו לעשות עם הידיים אם אני חייב לדבר עם אנשים. אחרת... מה הייתי עושה עם הידיים?

היא משמיעה צחוק זלזל. "אני שונאת את העונה המטופשת הזו שבין העונות," היא אומרת. "אני מוכנה לחורף אמיתי עכשיו."

הטון שלה אינו מה שציפיתי. הוא חותך כמו להב חריף של שף ותיק; נקי, עמוק ומבוקר. עם רק hint קטן של קשיות מאקצנט שאני לא מצליח לזהות.

אני מניח את הצחוק המאומץ שלי כדי להסכים.

"טוב, נעשה כל מה שאפשר כדי לעזור לך לשכוח מזה, לפחות לזמן קצר," אני מוסיף, ומניח תפריט מולה. "האם את יודעת מה את רוצה לשתות, או שאני אמנח לך דקה להתארגן?" "תן לי רק דקה, אולי," היא אומרת. ואז, עם משקפיה בעלי המסגרת העבה חזורים על אפה, אני מביט דרך העדשות אל עיניה, ואני... נתקע שם. הטבעות סביב אישון עיניה דומות לטבעות כסף משוחקות המחזיקות את מבטה נעוץ בי.

"בטח." המילים שלי נראות עבות על לשוני ואני מביט בה יותר מדי זמן, אבל אני לא חושב שהיא שמה לב. אני מקווה שהיא לא שמה לב. רק כשאני מתחיל להסיר את מבטי אני משיג את החוטי הכסף המבריקים המשובצים בשחור העורב של שיערה הקצר. "אני חושבת שהמוח שלי צריך להפשיר קצת קודם," היא מוסיפה. ועוד היא מפשירה, אני נמס. החיוך הכהה שלה לא מתפשט הרבה על פניה, אבל זה עדיין מספיק כדי להטריד אותי. כמעט הורדתי את כוס המרטיני מהיד שלי כשנפלתי על האצבע שלי כשרצתי בחיפזון חזרה לעבודה. תפסתי אותה; אני מקווה שהיא לא ראתה.

אני ממשיך לגנוב מבטים באישה בעלת העיניים הכסופות בזמן שאני עובד. האישה דוחפת את שיערה מאחורי אוזנה כדי לחשוף עגיל פנינה יחיד ומעלה מעט את המשקפיים השחורים שלה על גשר אפה הדק באמצעות אצבע אמצעית. אני תולש פרוסת לימון וקושר אותה על שפת כל כוס. האישה מניחה באדישות אצבע ציפורן צבועה בשחור על הדף המלוטש שלפניה. כל תנועה היא זורמת כמו תנועת קשת של צ'לן מאומן קלאסית. אני תוהה לרגע אם היא אמיתית. בדיוק כמו שהמחשבה עלתה, אני דוחה אותה מיד. איזו מחשבה טיפשית, למעשה. כמובן שהיא אמיתית. היא יושבת שם ממש.

חזרתי לבר וגנבתי מבט מהיר באישה בעלת העיניים האפורות כשעברתי לידה. שפתיה השחורות, בצבע יין מרולט, היו פקוקות מעל שיניה כדי שתוכל לנשוך את קצה ציפורנה ללא לשפשף את הליפסטיק. היא סרקה את התפריט בריכוז רב, כך שהמבט שלי שנשאר עליה לא נבחן כשעברתי.

הפחתי אותה כשחזרתי מהר מדי מסביב לפינה כדי לשאול אותה אם החליטה מה היא רוצה לשתות. היא קפצה בכיסאה והניחה יד אחת שטוחה על חזהה כאילו היא מנסה למנוע מהלב שלה לברוח, ואנחנו צחקנו יחד. צחוק כן וטבעי הפעם.

למרות זאת, אני עדיין עסוק בחשש בהדלקת הנר במנורה שלפניה, תוך כדי התנצלות וחזרה על השאלה.

"אפשר לקבל…" ידיה מונחות על שני צדי כיסאה, היא מסתובבת קדימה ואחורה על כיסא הבר, עיניה עדיין נעוצות בתפריט.

אני מניח את כפות ידיי על שפת הבר ולומד את מורד אפה המלכותי. היא דוחפת את משקפיה שוב למצח באותו אצבע אמצע. אני מחכה בסבלנות אמיתית עד שתגיע להחלטה.

"אוי, לבישה, אני לא יודעת." מנוצחת, היא מרימה את ידיה באוויר ומניחה את זרועותיה על הבר, מתקרבת אליי. "מה אני רוצה?"

אפילו הדרך שבה היא נשבעת באופן כה רגיל היא קסומה. וכשהעיניים האפורות הקרות והלהטות שלה נפגשות עם שלי, זה כאילו היא מעבירה את הקור שהביאה מבחוץ ישר לעומק ליבי. אני כמעט קפוא מהאינטנסיביות הבלתי מאומצת שלה. כל כך מוקסם, שאני כמעט לא שם לב לאחיזתי בחלקה של הבר התהדקה עד שהעצמות הלבנות שלי הפכו ללבנות כמו השלג שמאיים ליפול בחוץ.

זה כמעט לא הולם כמה קלישאי זה, אבל העיניים שלה באמת מבלבלות אותי. הברק המתכתי סביב אישונים נראה כמבעבע באור הנרות, והלהבה משתקפת בחזרה אליי כמו פחמים בין פחמים אפרים באש. פחמים בדיוק כמו זה שדבוק בגרוני.

אני מתקשה לגמור אותם, אבל אני עושה זאת בכל זאת; מה ברירה אחרת יש לי?

"היי, אל תסתכלי עליי," אני אומר, מנסה לשמור על קור רוח. "גם אני לא כל כך טוב בהחלטה."

"אני לא יודעת למה זה חייב להיות כל כך קשה…" היא אומרת. היא מורידה שוב את המשקפיים, מתכופפת למשק, תומכת את סנטרה על כף ידה, לוחצת את ציפורן האצבע הקטנה בין שיניה, ומביטה בי בציפייה.

מסיבות שאינני מבין, אני מרגיש נדרש לרצות אותה. לפני שאני מבין מה אני אומר, המילים יוצאות החוצה חלקות יותר מהסכין שלי חותכת את הלימון הרטוב והטרי הזה. "מה דעתך על אולד פאשנד?"

גבהיה קופצים למעלה כדי להסתתר מאחורי המצחון הכהה של שיערה, כשהיא מרימה את סנטרה מכף ידה. "זה אחד המשקאות האהובים עליי," היא אומרת בחיוך מריר. "איך ידעת?"

אני מנענע בכתפיים. "ניחוש מקרי."

"אני לא מאמינה במזל." היא חוצה את זרועותיה מתחת לחזה ומתכופפת אחורה בכיסאה, מסתכלת עליי מהצד של עינה הכסופה המרשעת. "אבל אקח אולד-פאשנד. בבקשה, ותודה."